תסריט לסרטון UGC: מבנה חמשת החלקים שעובד כמעט תמיד
סרטון UGC שממיר הוא כמעט תמיד אותו שלד: חמישה חלקים, סדר קבוע, 25 עד 40 שניות. הנה החלוקה בשניות, תסריט מלא לדוגמה, ושלוש הטעויות שהורגות את החלק החשוב ביותר.
סרטון UGC שעובד הוא כמעט תמיד אותו שלד: חמישה חלקים, בסדר קבוע, באורך כולל של 25 עד 40 שניות. מי שמצלם בלי השלד הזה מקבל סרטון יפה שאף אחד לא גולל עד סופו.
המדריך של Billo לכתיבת תסריטי UGC (billo.app/blog/ugc-scripts) מתאר את הרצף הזה בארבעה שלבים: הוק, בעיה, מוצר, קריאה לפעולה. אנחנו מפרקים אותו לחמישה, כי החלק שכמעט כל היוצרים בישראל מדלגים עליו, ההוכחה, הוא בדיוק החלק שמייצר מכירות.
החלוקה בשניות
| חלק | שניות | מה קורה בפועל |
|---|---|---|
| הוק | 0-3 | משפט או תמונה שעוצרים את הגלילה |
| בעיה | 3-9 | הצופה מזהה את עצמו במצוקה |
| הוכחה | 9-18 | רואים את המוצר עושה את העבודה |
| פתרון ומסר | 18-27 | מה בדיוק השתנה ולמה |
| קריאה לפעולה | 27-33 | הוראה אחת, ברורה |
1. הוק: שלוש שניות, לא יותר
לפי מדריך האלגוריתם של Hootsuite לאינסטגרם (עודכן ביולי 2026), אדם מוסרי אמר בפומבי ששלוש השניות הראשונות הן הקריטיות ביותר, והדירוג של רילס נשען בעיקר על זמן צפייה, צפיות חוזרות ושיתופים. זה אומר שההוק אינו קישוט. הוא התנאי לכך שיהיה בכלל דירוג.
שלוש פתיחות שעובדות בעברית:
- אמירה נגד האינטואיציה: "הפסקתי לקנות את זה, וזאת הסיבה"
- מצב מוחשי: "יום שישי, שתים עשרה בצהריים, ואין לי מה להגיש"
- שאלה ממוקדת לקהל: "מי מכם קונה נעליים אונליין ומחזיר חצי"
מה לא עובד: "היי חברים, אז היום אני רוצה לספר לכם על". עד שסיימתם את המשפט, חצי מהצופים כבר גללו הלאה. יש לנו פוסט שלם על שלוש השניות הראשונות אם רוצים להעמיק.
2. בעיה: הצופה חייב להגיד "זה אני"
שש שניות, מקסימום. הבעיה צריכה להיות ספציפית עד כדי אי נוחות. לא "קשה למצוא מתנה", אלא "כל שנה אני קונה לחמותי אותו נר, וכל שנה היא מעמידה פנים שהיא שמחה".
ככל שהבעיה צרה יותר, כך יותר אנשים מזדהים. זה נשמע הפוך והוא לא.
3. הוכחה: החלק שכולם מדלגים עליו
תשע שניות שבהן המצלמה פשוט מראה את המוצר עובד. לא מדברים עליו, מראים אותו. שופכים, פותחים, מורחים, לובשים, מרכיבים, טועמים. ידיים בפריים.
זה גם החלק היחיד שאי אפשר לזייף, ולכן הצופה סומך עליו. כשמותג מקבל סרטון בלי החלק הזה, הוא מקבל פרסומת, לא UGC.
4. פתרון ומסר: תשע שניות של עברית אנושית
עכשיו אומרים מה השתנה. משפט אחד על התוצאה, משפט אחד על הסיבה, משפט אחד שמנטרל התנגדות ידועה ("זה נראה יקר, זה עלה פחות ממה שהוצאתי על אותו נר").
כלל אצבע: אם המשפט לא היה יוצא לכם בשיחה עם חברה בוואטסאפ, הוא לא נכנס לתסריט.
5. קריאה לפעולה: הוראה אחת
לא שלוש. אחת. "הלינק בביו", או "כתבו לי מידה בתגובות", או "שמרו את זה לפני יום שישי". קריאה כפולה מפצלת את הקהל ומורידה את שתי הפעולות.
תסריט מלא לדוגמה, חנות תכשיטים קטנה
0-3 (יד מרימה שרשרת מול חלון): "לא מזמן הפסקתי לקנות תכשיטים בקניון, וזאת הסיבה" 3-9 (פנים למצלמה): "כל שרשרת שקניתי שם השחירה תוך חודשיים. שילמתי מאתיים שקל בשביל משהו שנשאר בקופסה" 9-18 (ידיים בלבד, קלוז אפ): פותחים אריזה, עונדים, מסובבים ליד חלון, מקלחת, ואותה שרשרת אחרי שבועיים 18-27: "זו כסף 925 מצופה, מהחנות של דנה בפלורנטין. עונדת יומיום כולל ים, ולא השתנה כלום. עלה מאה ארבעים" 27-32: "שם החנות בתגובה הראשונה"
שלושים ושתיים שניות. חמישה חלקים. אפס טקסט מיותר.
שלוש טעויות שחוזרות אצל כולם
- פותחים בברכה. ברכה היא לא הוק. מוחקים את השנייה וחצי הראשונות בעריכה ורואים שהסרטון משתפר.
- מקריאים את המסר של המותג. אם הבריף כלל משפט שיווקי, תרגמו אותו לעברית מדוברת. מותג שדורש את המשפט המקורי מילה במילה מקבל סרטון פחות אפקטיבי, ושווה להגיד לו את זה.
- מדלגים על ההוכחה כדי לחסוך זמן צילום. זה החלק היקר ביותר לצילום והכי חשוב לתוצאה. אם צריך לקצר, קצרו את הבעיה.
מתי המבנה הזה פשוט לא מתאים
הוא בנוי למוצר עם תוצאה שאפשר להראות. לשירותים מופשטים, לתיעוד אירוע, או לתוכן מותג שכל מטרתו אווירה, המבנה הזה יעשה נזק. תיעוד חינה לא צריך "בעיה" ו"קריאה לפעולה", הוא צריך רגע. אל תכפו שלד על תוכן שהוא לא בשבילו.
איך זה מתחבר לבריף
התסריט הוא מה שהיוצר כותב. הבריף הוא מה שהעסק שולח לפני. אם אתם בצד המזמין, התבנית שלנו לבריף מכסה בדיוק את חמשת החלקים האלה, כך שהיוצר לא צריך לנחש. ואם אתם מחפשים מישהו שכבר יודע לעבוד ככה, אפשר לחפש לפי סגנון ולראות סרטונים לפני שסוגרים.
